בנג'י

יום חמישי, 26 באפריל

(גפן)

קמתי בבוקר וישר אבא שאל  אותי האם אני מוכנה לעשות היום בנג'י . הסכמתי. ודרך אגב, המקום של הלילה היה ממש נחמד, כי היה באמצע היער וכמעט לא היו עוד רכבים לידינו. בגלל שהיינו צריכים להגיע לבנג'י ב-9 קצת מיהרנו. הגענו אחרי חצי שעה נסיעה, ושם נרשמנו וכמעט ישר עליתי על הגשר כדי לקפוץ. עמדו איתי בגשר שני אנשי צוות, ובדקו ממש בקפדנות את כל הבטיחות, ווידאו שהכל בסדר. אחרי שהסבירו לי איך לקפוץ, נעמדתי על הקרש - הייתי צריכה ממש לעמוד כשרק העקבים עומדים על הקרש ואצבעות הרגליים באוויר.  זה החלק ההכי מפחיד בכל הקפיצה.  מלמעלה הקפיצה לא נראית גבוהה בכלל. ראיתי את הנהר הכחול למטה ומשני הצדדים צוקים מכוסים בעצי שלכת. המדריך צעק 1-2-3 - בנג'י, וקפצתי. בקפיצת בנג'י יש את החלק שנופלים בלי שמרגישים קשורים ואז יש את החלק שתלויים הפוכים ומתנדנדים עם החבל הגמיש. בעיקרון כשקופצים אמורים לקפוץ עם ראש קדימה, כמו קפיצת ראש, כדי להגיע לתחתית הקפיצה עם הראש למטה. אני בטעות קפצתי ישר, כמו שילדים קטנים קופצים למים, ולכן בגלל שקשורים רק מהרגליים בסוף כאילו התהפכתי. הקפיצה עצמה (כשעוד לא הרגשתי את החבל) הרגישה ממש מהירה. זמן אפסי. ואחר כך ההתנדנדות היתה ממש כיפית. בסוף ירדתי אל סירה שהייתה מתחת בנהר. חזרנו למעלה וקיבלתי חולצה ותעודה.

המשך היום היה ברובו נסיעות, עם עצירה קטנה בבית קפה חמוד,

 וטיול קצרצר למפל רחב ושוצף.